פרשה זו מהווה את הפתיחה לתרי"ג מצוות הנאמרות לכלל ישראל.
עד כה ידועות לנו שלוש מצוות:
· פו"ר
· ברית המילה
· איסור אכילת גיד הנשה
אולם בפרשתנו לראשונה ציווי כלל ישראלי "דברו אל כל עדת ישראל...ויקחו להם איש שה לבית אבות".
בהתחשב בעובדה כי מעולם לא נאמר כל ציווי לכלל ישראל מענין לבחון מהי תגובת עמ"י לשמע הציווי.
ובכן: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרון כן עשו" – פשוט, בלי קונצים, בלי תיחכומים, ללא קלאץ קשייעס – פשוט עשו. ולא סתם אלא בול כמו שצווו.
איפה כל שאלות ה- "כן נראה לי", "לא נראה לי", "יש לי כוח" " אין לי כוח", "אנ'לא מתחבר לזה" וכדו'?!
ובעיקר מתעצמת השאלה נוכח הידיעה ההיסטורית כי עמ"י במצרים היו עובדי ע"ז ("הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז...").
נראה לומר, כי בראשית לידתו של עמ"י מתגלה הקוד הגנטי של העם, כפי שבהמשך אנו מכירים ממעמד הר סיני שם אמרו "נעשה ונשמע", [וכהרחבת המדרש במקום כי זהו המבדיל בין עמ"י ליתר העמים]. היינו הנכונות ללכת ולהאמין בבורא עולם ללא תנאים ("לכתך אחרי במדבר...") היא היא כוחו המיוחד של עמ"י. נכון, אחר כך ישנם קשיים, התמודדויות, נפילות, מעידות אך עם זאת המגמה ברורה – אמונה בבורא עולם והליכה אחריו גם ללא הבנה שכלית אלא ומתוך אמונה שלימה.
ניתן לדמות זאת להתבגרות אותה חווה כל בר נש. בתחילה בעודו עולל נותן הוא אמון מלא בהוריו, מוריו וסביבתו. אט אט ככל שגדל מבקש זה הפעוט לקום ולבעוט ולהכיר את העולם במו חושיו וכשרונותיו, ללא מתווכים וללא מטייחים. עלינו המתבגרים בעבר ובהווה לזכור כי תהליך זה לא רק שנתון הוא אלא אף חשוב ומשמעותי הוא. ובתמיכה נכונה יכול זה המתבגר לצמוח ולשוב ולהתחבר לבורא עולם בעוצמות ובקשר אמיץ ובל ינתק.
כאמור, כך גם העם. בתחילה מקבל בפשטות בתמימות ללא שאלות וללא קושיות. עם השנים יש הכופרים ויש הנופלים. יש שקשה להם ויש שסתם מתעצלים. אולם הצד השווה שבכולם כי בני המקום ברוך הוא אנחנו. ובעז"ה אם נתמיד, נאמין נהיה מאוחדים ומתייעצים או אז – "יהי ה' אלוקינו עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו"