בתוך הפרשה אנו מוצאים התייחסות מעניינת לשחיטת קורבן שאינה נעשית מול פתח אוהל מועד, כשהיחס לכך מחמיר מאוד: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה...ואל פתח אוהל מועד לא הביאו...דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא פ"יז, ג' – ד').
רש"י על אתר, עורך השוואה שנדמה כי גם לדידם של לוחמי איכות סביבה ושמירת טבע יסכימו להשוואה הצורמת :"כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו...".
מה פשר השוואה זו?
התורה מבקשת לחנך אותנו לאחריות. מותר וצריך האדם להשתמש במצוי בעולם.כל עוד נעשה הדבר לצורך ועפ"י כללי השימוש. אולם אם האדם נוהג בדברים באופן משחית היינו באחת משתי דרכים: שלא לצורך או שלא עפ"י כללי השימוש נמצא שברייה שלמה, בין אם דומם, צומח, חי וקל וחומר מדבר נגדעו לריק. על כך מזהירה התורה ועל כך מחדד רש"י בהשוואתו לשפיכות דם האדם.
קורבן הפסח הנאכל למנוייו, ועל שמו קרויה שבת זו "שבת הגדול"[1], נאכל לשובע. יש בכך ביטוי ל- מהו שימוש ראוי. מחד, נדרשת חבורת קורבן הפסח לכלכל מעשיהם ולחשב כמה "כזיתים" יש בשה זה, ומאידך לגשת שבעים דיי הצורך על מנת לאוכלו, כאמור, על השובע.
דווקא בחיינו המודרניים החירותיים עשוי האדם ליפול לכבלי ולשעבוד המותרות יותר מבעבר. פעמים רבות אנו משתמשים שלא לצורך, באוכל, בביגוד, בציוד,בספרים ועוד. נדרשים אנו לאמץ חירות כפולה, בהקשר זה:
1. היכולת והצורך ללמוד ולכלכל עצמנו מהו הגבול הדק בין צורך להשחתה.
2. אימוץ דברי רבי[2]: "אל ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו"[3].היכולת לעשות שימוש משני בדברים שכבר השתמשתי בהם.
יתכן לראות בפסח חג החירות, העצמה של אני העצמי, עד כמה אני מצליח להיות קשוב לעצמי, להגיע לאיזון במה אני משתמש ומה אני צריך. כיצד רכושי יכול לסייע לסביבתי, לשכניי, לקרוביי וכדו'.
בתוך ומתוך כך נזכה להיות בבחינת "צדיקים ההולכים לפני האלוקים -ושכל עניינינו לקדושת שמו יתברך"
[1] לזכר הנס הגדול שארע לאבותינו שהיו לוקחים פסחיהם בעשרה בניסן והיה הדבר בשבת. והיו שואלים המצרים לשם מה לוקחים את אלוהיהם? ואומרים להם לקורבן לה'אלוקינו. והיו שיניהם של מצריים קהות.
[2] מופיע במס' מקומות בש"ס.בין היתר יבמות מד' ע"א.
[3] המשנ"ב משתמש בביטוי זה בהקשר הלכתי של איסור השחתת פתילי ציצית הראויים לשימוש ע"י אחרים.