"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"
הרגע בו יוסף מתגלה לאחיו – מהווה אחד הארועים המרטיטים בהיסטוריה שלנו כעם ישראל. "ולא יכלו אחיו לענות אותו" – מרגע הגילוי האחים נאלמים דום. הם אינם מדברים עד הגיעם ליעקב וגם אז במילים קצרות "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" נדמה שגם הם לא מאמינים לעצמם וממילא גם יעקב "ויפוג ליבו כי לא האמין להם" רק אחרי שהם משחזרים "וידברו אליו את כל דברי יוסף...ותחי רוח יעקב אביהם" יעקב קם לתחיה אחרי שהיה משך שנים בשאול "כי ארד אל בני אבל שאולה" (בראשית לז', לה').
מהו הגורם לשקט הזה? מדוע האחים נבהלים?
גילוי יוסף בבת אחת פותר את כל השאלות. את ההתנהגות ה'מוזרה' של מלך מצרים איתם. הגביע באמתחתו של בנימין, ההתעניינות באב הזקן ועוד. הרגע שבו כל סימני השאלה נעלמים. הוא מאוד עוצמתי. הוא מעתיק את המילים מהפה.
במלחמת לבנון השניה אחד מתלמידיי שהשתתף בלחימה מטעמי בטחון שדה היה מנוע מלשוחח עם הוריו משך כל תקופת הלחימה. בתום הלחימה, עם שובו לגבולות מדינתנו, נתנה רשות לו רשות להתקשר. אני זוכר שהוא סיפר כי אחת החוויות החזקות בכל תקופת הלחימה היתה הטלפון הראשון הביתה, אמו שהרימה את הטלפון שמעה את קולו ולא יכלה להוציא הגה מפיה משך דקות ארוכות...
מאידך, רגע הגילוי, מעלה שאלות רבות אחרות – איפה הייתה כל התקופה, מה עבר עליך ועוד. שאלות אלה לא נשאלות ולא מופיעות. הן פחות רלוונטיות, יש בהן סקרנות ותו לא אולם כן ישנה בהלה: "כי נבהלו מפניו" ומבאר רש"י: "מפני הבושה" בהלה אינה ממה הוא יעשה לנו אלא מעצם עוצמת המעמד מהפער שבין המעשה של האחים לבין ההנהגה האלוקית שגלגלה את הדברים כפי שגלגלה.
האדם עומד בבהלה בבושה בפער שבין מחשבותיו ותוכניותיו לבין המהלך האלוקי.
אנו מתפללים "שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד" שלא נעמוד לפני רבונו של עולם היודע כל תעלומות וכל מחשבות אדם בבושה על מה היינו אמורים לעשות ומה עשינו. יעזרנו ה' יתברך שלא נבוש במעשה ידינו ובמחשבותינו.