מידעון פרשת בא תשע"ז :: ישיבת בני עקיבא ראשון לציון

מידעון פרשת בא תשע"ז

שבוע שכולו תורה ועמונה – הרהורים על אישי
ולאומי
מששת ימי בראשית אור וחושך משמשים בערבוביה.
נכונים הדברים במישור האישי כמו גם במישור הלאומי והציבורי.
בהקשר האישי של משפחת הישיבה חווינו השבוע ארוע
שאין שני לו "אור" גדול – "שבוע שכולו תורה".
כל תיאור מצמצם את שהתרחש. בנים, רמי'ם, הנהלה
מורות ומורים. חוויית גיבוש וחיבור עמוקים ומדבקים.
יום אחר יום ואותה תופעה – השעון נשכח, ההפסקה
הרבה פחות קורצת, הרצון לסיים את הסוגיא גובר על שעת סיום הלימודים, ו"תינוק
הבורח מבית המדרש" התבגר וכבר אינו "תינוק".

אני שואל ומתלבט ביני לביני האם זו עוצמת החוויה
בייחודיותה ובעצם היותה שבוע בשנה, או שמא "מאור שבה"
ואולי גם וגם...
הורים ובנים יקרים,
כמה אהבה מביאה עימה התורה!
מורות גונזות טוש מחיק, מטמינות ספרי לימוד לתנומה
בת שבוע עומדות ומכינות מרק חם "שיחזק את הלומדים", מכדררות כדורי
שוקולד להמתיק את עמל הלימוד. מקשטות מסדרון, תולות עוד תמונות.
מורי תיכון קשוחים וקפדנים (לא שיש כאלה..),
מתיישבים לספסל, כתף אל כתף עם חבורה קטנה או גדולה, לסייע להבין את רש"י את
דברי אביי ורב אשי.
מזכירות, אב בית וצוות מנהלה – מזיזים עניינים,
מסייעים, מתקשרים, מארגנים, מתאמים, מוודאים עד לפרטים הקטנים שהכל ילך כשורה, שלא
"תטלטל הספינה" מזכירים מידי פעם כי "העולם בחוץ ממשיך לתפקד"
משכפצים אל מול נציגים, מאפשרים לנו ולתלמידים לחיות באשליה נעימה בת שבוע כאילו
"אין עוד מאומה", ואין דאגות והכל רק סביב בית המדרש.
רמי'ם – גיבורי העל, מובילי הצאן, מנחי העדר לבל
יתבדר ולבל יתפזר. מדירים שינה. מגיעים גם ב"יום החופשי", מתכתבים עד
השעות הקטנות, איך וכיצד נכון להסביר את הסוגיא אם כך ואם אחרת.
מרעימים בקולם עד כלות, מתלהבים בגופם, מפשטים את
המורכב, ומאירים את המסובך. מובילים לומדים צעירים בשבילי התלמוד כאומן הנושא את
היונק. משמשים דוגמא אישית חיה לאהבת תורה, לאמונה בה, להתלהבות ולחיות אישית.
הורים רתומים, מאמינים, מחזקים ומפרגנים. גם אלה
שלעיתים מבקרים ומעירים פה ושם (ובהחלט לעיתים גם בצדק), פותחים את ליבם לכל
שדרוש, מתגייסים לרכוש מאפים, ספרים, מתנות ללומדים, לשאת בנטל ולו במשהו בחגיגה
הישיבתית. מסמסים הודעה לרמ', למזכירה "מה שצריך – אנחנו כאן"
ו"העוגה כבר בדרך..".
מנהל תיכון מוביל ומנהיג, שיותר ממה שהוא מנהל הוא
אישיות חינוכית. כתובת לכל מתלבט – איש של תורה, יושב ועמל, עומד ומתפלפל, מסנטז
בין מחויבויות של תיכון, בגרויות חורף ופדגוגיה לבין בית המדרש, חבורת לימוד
וביאור סוגיא.
כל זאת מעט מזעיר על קצה המזלג...
תודה לך ה' שזיכית אותי ואותנו "ששמת חלקנו
מיושבי בית המדרש"
לצד האור העצום הנ"ל אי אפשר להתעלם – אנו
עוברים טלטלה ומאותגרים באירועי הישוב עמונה.
שוב הציבור הדתי לאומי "מפרנס" שעות של
תקשורת, של כתבים וצלמים.
מבלי להיכנס ולהרבות במילים, מבלי להתפלפל פלפולים
משפטיים, אידיאולוגיים ופוליטיים – זה פשוט כואב.
כואב ששוב משפחות, יהודיות, אזרחי ישראל, ישרים,
עובדים, משרתים – חיים, בונים, תולים תמונה, משקים עציץ, חושבים על צבע המטבח
ווילון הסלון, שכעשרים שנה גרים בבתים, מגדלים ילדים, מחנכים, חוגגים, אולי פה ושם
גם קצת עצובים – שגרת חיים כמו כל אחת ואחד אחר שבמדינתנו האהובה – והנה עלה הכורת
על בתיהם. כואב.
אנחנו מאמינים ומשוכנעים שהכל צועד למקום טוב
יותר, עם זאת זהו זמן גם להזדהות עם כאב של אחיות ואחים.
איך מכילים קצוות?? שאלה אגדית, נצחית – לא פתורה.
נחתום בדברי המצביא האגדי של דוד המלך – יואב בן
צרויה:
"חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו וה'
יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י)

אוהבכם,

אריאל

שבוע שכולו תורה

זו שנה שלישית בה אנו מנהיגים בישיבה "שבוע שכולו תורה" לעילוי נשמתו ולזכרו של דוד שריקי ז"ל, חייל בן העיר שלמד בישיבה 'המדעית' ונהרג בפעילות מבצעית. המשמעות היא - שבוע שלם (ראשון - חמישי) בו אנו - צוות רמים, צוות מורים, הנהלה, וכמובן תלמידים צעירים ומבוגרים מזיזים מעט הצידה שגרת יומנו ועוסקים בתורה.

הישיבה הופכת להיות מעין "ישיבה גבוהה" למשך שבוע. הוויות דאביי ורבא נשמעות ללא הפסק.

קבוצות לשמה, כאלה הלומדים בבוקר השכם לפני התפילה, חבורת "כוילל אחה"צ" הלומדים בסיום הלימודים, ובתווך משך היום, יושבים כולם ולומדים בהספק של דף גמרא ליום ובסיומו בוחן יומי.

אין במקלדת מספיק תווים לתאר את האווירה המיוחדת בישיבה, אבל צילמנו כמה תמונות שיכולות להעביר מקצת מהחוויה שעברנו במהלך השבוע.