מדי שנה היה הר' מרוז'ין מתפלל בעצמו לפני התיבה. פעם אחת ביום הכיפורים בהגיעו לברכה "מלך מוחל וסולח" עמד והשתהה זמן רב. הקהל השתאה נוכח עצירת רבם, תפילת היום הקדוש עמדה מלכת... עד אשר התנער לפתע הרב משרעפיו, אמר במהירות גדולה את הברכה: "ברוך אתה ה', מלך מוחל וסולח לעוונתינו וכו'...", וסיים במהירות את תפילת עמידה. במוצאי יוה"כ, סיפר לתלמידיו את שאירע: "בתפילה, ראיתי שאין מוחלים לישראל על עוונותיהם, ועל כן לא יכולתי לברך "מלך מוחל וסולח". ניסיתי למצוא עצות בנפשי, עד אשר נזכרתי במעשה מילדותי. אבי, ע"ה, חינך אותי לעשות "איתכפייא" (לכפות את היצר הרע), ולא לבצע כל אשר ליבי חפץ. הוא היה מראה לי מאכלים ערבים על מנת שאשתוקק אליהם, אך לא היה מעניק לי אותם, כדי שאלמד להתגבר. פעם, הראה לי תפוח עץ, אשר חפצתי בו מאוד, אולם ידעתי כי אבי לא יתננו לי - על כן ברכתי ברכת "בורא פרי העץ", ובכדי שלא תהיה ברכה לבטלה, מוכרח היה אבי לתת לי את התפוח... כשנזכרתי בכך, החלטתי לעשות כן אף עתה, מיהרתי ובירכתי "מלך מוחל וסולח" וכדי שלא תהיה לבטלה "מוכרח" היה הקב"ה למחול על העוונות.
(מעובד על פי "באר החסידות")
תחושות שונות מלוות אותנו ביום הכיפורים. אימת יום הדין, ציפיה למחילה, תקווה, השתוקקות, התעלות, מתח וכדו'.
אלה ועוד, מאפיינים את המחשבה הבוגרת של האדם עמוס הטרדות, של מי שחווה נפילות ועליות, של מי שראה הצלחה אך חווה גם כשלון, וממילא יום זה ותקופה זו מלווות, באופן טבעי, בהרבה חשש ודריכות.
בגין שכאלה השתהה הרבי מרוז'ין זמן רב. התודעה הבוגרת, שבחנה את המציאות המפוכחת והריאלית הבינה כי אין סולחים לעמ"י לעם ישראל. מציאות זו, מנעה מהרב מרוז'ין את האפשרות לסיים את הברכה. הוא חש כי אין הוא יכול לסיים את הברכה כיון שאין לכך הסכמה אלוקית. התמהמהותו נבעה מהצורך למצוא פתרון על מנת להתמודד עם המציאות הבעייתית, ולהוביל את העדה ליעד הנכסף של סליחה ומחילה, מריבונו של עולם.
ברגע שנזכר הרבי בילדותו, לא בהתרפקות נוסטלגית, אלא כאפשרות מעשית אשר מאפשרת בעצם חתימת הברכה שינוי ויצירת מציאות חדשה, התמלא כח, התנער משרעפיו, וברך את הברכה שאמורה ליצור מציאות חדשה, מציאות של מחילה, ועל ידי כך, להשיג ברכת אמן של שמייא. פעולה נועזת זו השיגה את מטרתה. השינוי המיוחל התרחש, ואיפשר את המשך התפילה של יום הכיפורים.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, היה דורש את הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" (תהילים קכ"א פסוק ה)– ה' הוא הצל של האדם, וכשם שצל פועל אחר האדם כך גם ה' פועל אחר מעשיו של האדם ונותן לו כגמולו.
היכולת לברך היא יכולת שניתנה בידי האדם להשרות שכינתו של הקב"ה במציאות, ולמשוך שפע אלוקי מלמעלה. גם אם לעיתים מתמודד האדם עם מצב מורכב הרי שבכח פיו יכול הוא ליצור מציאות חדשה, עד כדי "כפיפת רצון ה' לרצון האדם" ו"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (במדבר רבה, כ; יב).
תפילתנו להשי"ת אינה רק פניה לסליחת חינם. יש בה גם אמירה, שאותה השכיל להנחיל הרבי מרוז'ין, בכוחנו לדרוש מה' יתברך מציאות אשר לכאורה סותרת את הקיים, זאת מכח דבקותנו ברצון הפנימי, הילדותי, אשר משקף את נפשנו התמימה, התינוקית, הקרובה בנקיותה לרצון הבורא. לא לחינם אותיות 'תינוק' ו'תיקון' הנן אותן אותיות, התינוק שבנו דורש מאביו – ולבסוף אבינו שבשמיים נעתר, וממילא נהיה תיקון.
יחד עם זאת, אין האדם פטור מתשובה, מתפילה, משינוי ותיקון, אנחנו מוכנים להשתדל להיות וותרנים יותר, להעביר על מידותינו, להאיר פנים לזולת, פחות לכעוס, יותר לתת ליבנו לילדינו ולבני משפחתנו, למחול על כבודנו ועוד, מתוך החיפוש אחר החיבור התמים של בן מול אביו, חיבור שנמצא בליבנו פנימה, "וכמים הפנים לפנים" ישיב ה' גם לנו "ויאמר סלחתי".
יהי רצון, שיתן ה' יתברך לעם היושב בציון ברכה עילאה וחיים ארוכים ושמחים, שכל אחד ואחד מאיתנו ישכיל ליצור את המציאות הרצויה, שתהא לרצון בעיני אלוקים ואדם –ושכל משאלות לבנו תתגשמנה לטובה. אמן!