"... ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם. ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל " אדם בוחר לילך בדרך מסוימת, לעיתים יש קשיים בדרך זו. הוא אינו מבין מדוע. הוא מתוסכל ובמר יאושו הוא מפנה את כעסו לסביבתו, לרכושו, לקרוביו. "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים?!" הסביבה מכירה בשגיאת התסכול, מבינה היא כי לא בשלה המכשלה וממילא לא היא הכתובת לכעס. דא עקא – לא תמיד יש לה פה לומר זאת. "...ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו ויקד וישתחו לאפיו ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי"
כשהעיניים נפקחות מבינים כי גם במכשלה וגם בקשיים ה' ניצב מולנו. צריך האדם לקבל את העיכוב בענווה, בידיעה כי יש יד אלוקית מכוונת. להטות אוזן ולנסות להבין "מה ה' אלוקיך דורש מעימך" בסיכום של שבוע מטלטל טובה השתיקה מן הדיבור. איננו יודעים אנה תוביל טלטלה עזה זו. אך יודעים אנו כי ישנה יד אוהבת מכוונת "יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו" ונכוון כולנו לאמץ קבלה ציבורית נפלאה יום יומית מצוות עשה של " ואהבת לרעך כמוך".
שבת שלום, הרב אריאל